מהי טכניקת אלכסנדר
הנחת היסוד המאפשרת את הטכניקה היא שקיים באדם פוטנציאל לחיים מלאים יותר. דהיינו, חיים שבהם אפשר להתמודד עם מגבלות שאינן הכרח אובייקטיבי ולהפחית את השפעתן. מבחינה זאת הטכניקה מצטרפת למסורת ארוכה של התרבות המערבית ותרבויות אחרות, ומוסיפה נדבך מסוים וייחודי בחתירת האדם לשיפור חייו. השיפור המיוחל אינו בתנאי החיים, כמו נוחות וטכנולוגיה, כלכלה וחברה, כפי ההיצע המקובל בזמננו, אלא בעצם השימוש של האדם בעצמו.
אלכסנדר היה שחקן תיאטרון שסבל מצרידות שחיבלה בקריירה שלו. להפתעתו גילה שמקור הצרידות היה בהרגלי התנהגות שרכש עם השנים, ולא ממחלה או מאיזה מקור שמחוצה לו. הוא עצמו היה יוצר ההפרעה שממנה סבל, והיה לכוד ביצירתו זו והתקשה למצוא מוצא ממנה. מכיוון שהאמין בפוטנציאל האדם לחירות וללקיחת אחריות על גורלו, שקד למצוא פתרון לבעייה.
חיים מלאים ללא המגבלה שיוצר ההרגל אפשר לסמל על ידי התרשים הבא:
החיצים שברדיוס העיגול מסמנים את מכלול כוחות החיים הבונים את האדם, ומתבטאים, בראש ובראשונה, בצורת הגוף המלאה. הגוף המתפשט אל מלוא קומתו. ההתפשטות נעצרת רק מכוח המגבלה האובייקטיבית של הקיום. שאיפה צנטריפוגלית זו נטועה באדם מלידתו והיא בעצם הקיום.
בכל פעולה שריר הגוף הרלוונטי לפעולה מתכווץ, ובתום הפעולה הוא אמור להתרפות ולהתארך. מכוח ההרגל, גם בתום הפעולה רוב השרירים אינם מתרפים לגמרי. הצטברות הכיווצים המורגלים יוצרת נטייה כללית של צמצום קומת האדם, דהיינו צנטריפטלית, שאותה אפשר לסמל על ידי התרשים הבא:
בשילוב שני ההיבטים הללו יתקבל התרשים הבא:
התרגולת בטכניקת אלכסנדר "מתבייתת" על החיצים הפונים פנימה, כלומר על הכיווצים המורגלים, ושואפת להרפות אותם, ולשחרר את התפשטות העיגול כקפיץ אל מימדיו המקוריים.
הנחת היסוד השנייה של טכניקת אלכסנדר היא שבכל פעולה שלנו אין להפריד בין גוף לנפש. באומרי נפש אני כולל גם את המודע לנו וגם את הלא-מודע. מקור הכיווצים אינו פיזי בלבד ואינו נפשי בלבד, והעבודה לשחרור מהם חייבת להיות פיזית-נפשית כאחת. תרגילים בלבד אינם יכולים ליצור תהליך אמיתי של שחרור, אלא רק עבודה מודעת. ההרגל יוצר פעולה לא מודעת של כיווץ, ורק בעבודה של התודעה אפשר להבחין בפעולה זו ולהחליט לעצור בה.
לתלמיד המתחיל הסבר כזה הוא מופשט מדי וקשה להשתמש בו. לצורך העבודה יש לפרט ולתת הסבר קונקרטי יותר. בתהליך העבודה אנו מתבוננים בצורת הגוף הבסיסית. הגוף במקורו שואף למלוא קומתו: הראש קל, מתנשא מעל לגו, מעט לפניו. הגו, מתחת לראש ומאחריו, מתארך ומתרחב, דהיינו, מתפרש. הצוואר ביניהם חופשי ומאפשר יחסים אלו. הגפיים מתארכות מהגו והלאה. בהשפעת ההרגל נוצרת נטייה הפוכה: הראש, בדרך כלל, נזרק אחורה ומכביד על הגו. הגו מתקצר ומצר. הצוואר ביניהם מתכווץ ומתקצר. הגפיים שואפות להתכנס פנימה.
התלמיד לומד להבחין באופן מודע בהרגל המכווץ, ולהנחות את עצמו לעצור בכיווץ, ולהניח לקומתו לשוב ולהתרווח. תשומת לבו עוברת על גופו, איבר אחר איבר, ושולחת את ההנחייה העוצרת בכיווץ ומניחה לאיבר בכיוון המשחרר. כל האיברים מתקיימים בזיקה הדוקה זה לזה. אי אפשר לשחרר באמת איבר אחד מבלי לשחרר את השאר. עבודה ממוקדת על איזור מסוים תיכשל מכוח ההרגל הטבוע בכל המערכת. לכן על התלמיד לשוב ולתת את ההנחיות לכל איברי הגוף מתוך שאיפה להגיע אל המכלול, כפי שתואר בתרשימים למעלה. אלכסנדר תיאר זאת במשפט הבא: "אחד אחרי השני וכולם ביחד". גם כשתשומת הלב ממוקדת באיבר מסוים על התלמיד לזכור שאיבר זה קיים בזיקה אל המכלול, ושהעבודה חותרת לשחרור המערכת כולה.
