אמיר אור, משורר ועורך כתב העת לשירה "הליקון".
"ב-1999 (נדמה לי) זזה לי חוליה באמצע משחק כדורסל. כאב לי אפילו לשכב. שני אורתופדים דיברו איתי על ניתוח. כירופרקט החמיר את המצב. ואז הגיע דן. בסבלנות ומסירות אין קץ החל לטפל בי בשיטת אלכסנדר.
ימים רבים זה היה בשכיבה - לא הייתי מסוגל ליותר מזה. אבל לאט ובהתמדה התקדמנו. ישבתי, עמדתי, ולבסוף ישבתי ועמדתי והלכתי. זה היה כמו פלא.
המשכתי בטיפולים הלאה, וגיליתי עולם שלם של גוף-נפש מרתק - איך אני בעצם יוצר את גופי מבפנים, יוצר אותו כל רגע מבלי משים. ועכשיו, מכוונן אותו במודע, נותן לו לצמוח למעלה, נותן לתודעה להוליך את הגוף.
וזה היה פלא על כל פלא."

אתי פז:
"דן ערמון מטפל בי כבר 11 שנים אני יכולה לומר בביטחון כי הוא שינה את חיי. הגעתי אליו עם כאבים עזים ומגבלות קשה בתנועות יד שמאל וכבר בפגישה הראשונה הרגשתי רווחה כאשר גופי נפרש על שולחן הטיפולים, רך כחמאה ושטוח לגמרי. מלבד מיומנות המקצועית המרשימה דן ניחן בסבלנות אין-סופית, במיוחד עם מטופלת כמוני, מלאה אנרגיות ומנסה כל הזמן "לעשות", דווקא כאשר אני אמורה להיות פסיבית לחלוטין.
הטיפול של דן מעניק למטופל יכולת להפנים את היציבה הנכונה בדרך העמוקה והאינסטיקטיבית ביותר, ולכן ההצלחה ניכרת לאורך שנים ארוכות והשינוי שהמתחולל במטופל כל כך משמעותי."   

אפי פז:
"הגעתי לדן לפני למעלה מ 15 שנים, כשהמורה שלי, שהייתה תלמידה שלו, עברה לירושלים. מאז אני מתמיד בביקורי אצלו – כשהוא נמצא בארצנו. דן מעניק הרבה יותר מטיפול יציבה – שיטת אלכסנדר הופכת תחת ידיו למדיטציה של הגוף, תשומת לב לא מילולית לנעשה בגוף ובסביבה.
אחד הדברים המעשיים ביותר שלמדתי מדן הוא שמודעות לגוף משמשת למניעה, כיוון שרגישות לתחילתה של בעייה מאפשרת לי לתקן קלות את היציבה וכך למנוע מצבים אקוטיים.
במודעות הנרכשת יש הנאה גם כשלעצמה, וכך השיעור איננו "תירגול" אלא הדבר עצמו, ותהליך שעשוי להיראות ממבט חיצוני כחזרה משעממת על מספר תנוחות ופעולות מצומצם, הופך להרפתקה מרתקת."

סיימון פורדהם – כנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית של מינכן
“כמוזיקאי בתזמורת הפילהרמונית של מינכן וברביעיית המיתרים "רוזמונדה", סבלתי שנים רבות מכאבים האופייניים למוזיקאים, שדחפו אותי למסע ממושך, דרך תרפיות שונות, בחיפוש אחר מזור. לאחר השיעור הראשון בטכניקת אלכסנדר הבנתי שייתכן שמצאתי שיטה שתאפשר לי להתמודד עם בעיותי. זמן קצר אחר כך, בקונצרט חגיגי למלאת עשר שנים לרוזמונדה, חשתי כה טוב כפי שלא חשתי זה כמה שנים. 
לאחר ביקור בבית הספר של דן בברלין חשתי התרוממות רוח שהביאה אותי לשקול את האפשרות להצטרף ללימודים. בטיסה חזרה למינכן שקלתי איך לשמור על הקשר עם הלימודים בברלין (בעודי מתגורר ועובד במינכן). במשך כמה חודשים ביקרתי שוב ושוב בבית הספר עד שהבנתי סופית שעלי להצטרף ללימודים הסדירים.
זו היתה החלטה קשה שתבעה ממני להתארגן לחיות בין שתי הערים, ולהתמודד עם קשיים בעבודה, כדי להתחיל בלימודים דווקא עם דן. מעולם לא התחרטתי על החלטתי. בהתנסות הראשונה בעבודה עם תלמידים אחרים חשתי שמחה עמוקה. ההתמודדות עם הרגלים ותבניות פעולה בחיי היום יום ובזמן הנגינה הפכה בהירה יותר ויותר, והתגלתה כתהליך חיוני לחיים בכלל. הענין שלי בטכניקת אלכסנדר הלך והעמיק, והשפעתה על פתיחותי הכללית הלכה וגברה.
גם יכולתי ללמד נגינה בכינור השתפרה. יותר ויותר תלמידים הגיעו אלי. עשרה מהם התקבלו לכמה מהתזמורות הגדולות בגרמניה.
דן מנהל את כיתתו ביד רכה, אבל בקשב רב והקפדה על עקרונות הטכניקה. אני מרגיש שהיתה לי זכות גדולה ללמוד את הטכניקה עם מורה כה מנוסה, והתרשמתי עמוקות מהבנתו את העבודה וגם מחוכמת החיים שלו. תמיד תיבל את ההוראה בסיפורים קטנים שהקלו עלינו כששקענו ברצינות יתירה.”