שתי מראות

אלכסנדר פיתח את הטכניקה שלו בבדידות, וככל הידוע לי, ללא השפעה מבחוץ. אמנם, כשחקן, למד והודרך על ידי מורים לדרמה ופיתוח קול, אך לאלה לא הייתה השפעה של ממש על התגליות שגילה. המושג שהיה לו על תורות מהמזרח, שבשלב מאוחר יותר הבחינו תלמידיו, כפטריק מקדונלד, בקרבתו אליהן, היה דל ביותר. רק למתי מעט, בסוף המאה ה-19, היה מושג ממשי והבנה בתורות אלו.

לגמרי לבדו, חתר לגלות מה עומד מאחרי תופעת הצרידות שהפריעה לו במשחקו על הבמה. כך היה גם בשלב מאוחר יותר, כשהמשיך במחקרו ובפיתוח הטכניקה, מתוך הרגשה שתגליותיו יש בהן משמעות עקרונית. כוח התמדה יוצא דופן זה נסמך על סירובו לקבל שהשפעת כוח ההרגל על האדם היא נחרצת, ומונעת ממנו את החירות אליה שאף.

בספרו – השימוש בעצמי – The Use Of The Self  - אלכסנדר מתאר בקוים עקרוניים-כלליים את הדרך שבה פיתח את הטכניקה. בשלב מסוים הבין את עומק השפעת כוח ההרגל על השימוש שלו בעצמו, כיצד רובנו ככולנו איננו מודעים להשפעה זו, ממשיכים לפעול כאוטומטים, ומניחים לה להגביל אותנו ולחבל בבריאותנו, מתוך תחושה שאנו פועלים נכון. גילוי זה זעזע אותו עמוקות ועורר בו התנגדות, והוא  מצטט את שקספיר: " איזו מלאכת-מחשבת הוא האדם! מה אציל הוא בתבונתו! מה עצום עד אין-קץ בכשרונו! בתארו ותנועותיו – מה חטוב ונפלא! במעשיו – מה ידמה למלאכי-עליון! בחכמתו – מה ישוה  לאלוהים! זיוו של עולם! תפארת הברואים!"

האמנם כך הוא, שואל אלכסנדר – הרי כל תגליותי מורות את ההיפך. מקומו של שקספיר בעולמו של אלכסנדר היה מרכזי, וכשחקן עסק בעיקר בדקלום ממחזותיו. שקספיר היה כוח מניע ומכוון שהשפיע על מחקרו ותגליותיו. בציטוט זה אלכסנדר מבטא את אמונתו באדם כצלם אלוהים, כחופשי וכבעל אחריות על גורלו, כתפארת הבריאה. אמונה זו לא הניחה לו לקבל את ההגבלה של כוח ההרגל, ודחפה אותו בדרכו, והיתה המניע לשקדנותו יוצאת הדופן. לבדו חזר ובדק, במשך שנים, את עצמו, ונלחם לשנות תופעות הרסניות, מתוך אמונה בלתי מעורערת בפוטנציאל החירות הטמון באדם.

הכלי העיקרי שאלכסנדר השתמש בו כדי לחקור את התנהגותו היה הראי. ההתבוננות בראי נפוצה בין אמני הבמה ואין פלא שאלכסנדר נקט בדרך זו. המתודה בה נקט בהתבוננות זו היתה של השוואה בין מצבים שונים שבהם היה נתון בלחצים שונים. בתחילה השווה בין מצבו בשעת דקלום אמנותי לבין מצבו בשעת דיבור רגיל. המצבים השונים שיקפו זה את זה, והבליטו תופעות מסוימות שמשכו את תשומת לבו ושאותן המשיך לחקור.

מאוחר יותר, אלכסנדר הבין שקיים פער בין המושג שיש לאדם על הדרך שבה הוא פועל לבין האופן שבו הוא פועל ממש. פער זה הופך את השאיפה ללקיחת אחריות על פעולותיו לכמעט בלתי אפשרית למימוש. לפער הזה אלכסנדר קרא – הערכה תחושתית מסולפת. השאלה ששאל היתה : כיצד לצמצם את הפער הזה כדי שהאדם יידע יותר כיצד הוא פועל, וכדי שיוכל לפתח –"Constructive Conscious Control"   - בקרה מודעת בונה. לשם כך המשיך להתבונן בעצמו כשהוא משווה בין המושג שיש לו על אופן פעולתו  באמצעות ההערכה התחושתית, לבין הנגלה לו בראי. לפעמים התנתק מהראי ופנה להתבונן בעצמו באמצעות תחושותיו בלבד, ואחר כך חזר אל הראי והשווה את ממצאי התחושה לנגלה לעיניו. המטוטלת הזאת שבין שני חושים – הראייה וההערכה התחושתית – ההשוואה ביניהם – היא כלי העבודה העיקרי המשמש בטכניקת אלכסנדר עד היום. כיום תלמיד הטכניקה אינו לבדו מול הראי. המורה לטכניקת אלכסנדר משמש אותו כראי מסוג אחר.

אם הראי משקף את התלמיד באמצעות חוש הראייה, המורה, כראי אנושי, משקף לו, באמצעות המגע, את תחושתו את עצמו. המגע מעורר את התלמיד ישירות אל האינפורמציה המגיעה אליו דרך תחושותיו. המורה מדריך כיצד להתבונן בראי וכיצד להתבונן באינפורמציות התחושתיות. היכולת לשקף לאחר את ההערכה התחושתית שלו לעומקה היא אחת התגליות המרעישות של אלכסנדר. יכולת זו המלווה בהדרכה מילולית היא האמצעי שאיתו עובד המורה בטכניקת אלכסנדר. ההשתקפות הזאת של ההערכה התחושתית בזולת, היא המרתקת את המורים לטכניקת אלכסנדר כשהם עובדים זה עם זה גם לאחר שנים רבות של ניסיון. יש בה תמיד חידוש וגילוי והרפתקה.

כיצד מפתח המורה את יכולתו לשקף מהות כה אינטימית וסובטילית כמו תחושת האדם את האופן שבו הוא משתמש בעצמו? כשלושים שנים אני עוסק בהוראת טכניקת אלכסנדר ועדיין האופן שבו היא נלמדת הוא עבורי חדש ומיסתורי. תחושתי הבסיסית היא שיש לי עוד הרבה מה ללמוד בתחום זה. הקשר בין איכות העבודה של המורה על עצמו ליכולתו לשקף לתלמיד את עבודתו שלו הוא עדין וחמקמק ומסרב להתנסח באופן מלא. אפשר לומר שככל שהמורה ניגש לעבודה נקי מ"עשייה", כך הוא הופך צלול יותר כראי מלוטש. רגישותו למצבו של התלמיד מתפתחת, ויכולתו להדריך את התלמיד הופכת מדויקת יותר. כל זה תובע מהמורה שקדנות בלתי פוסקת בעבודתו על עצמו, למידה והתפתחות.

מפליא כיצד מתוך למידת עצמו על ידי ההתבוננות בראי, אלכסנדר הגיע לתפיסה כוללת של האדם כמערכת שלמה ואחדותית של גוף ונפש הרואה זיקה מהותית בין כל רבדי החיים, לתובנה שהמתח בין כוח ההרגל  לזרימה (החופש) קיים במכלול כולו, ולטכניקה המאפשרת הקלה במתח הזה. אלכסנדר החל את דרכו בהתבוננות בדמותו שבראי, כלומר בצדו החיצוני ומשם עבר לבדיקת הערכתו התחושתית את עצמו, כלומר צעד פנימה אל תוך עצמו. אם נדמה את כוח ההרגל לחוט שעובר בכל רבדי המערכת הפסיכו-פיזית, הרי שאלכסנדר כמו אחז בחוט הזה בזנבו המבצבץ כלפי חוץ, ומשם פעל לריכוכו שיאפשר יתר זרימה במערכת כולה.

את הקורה בין מורה לתלמיד בתהליך השיעורים בטכניקת אלכסנדר אפשר לתאר כתהליך של דיאלוג השואף להגיע שוב ושוב לרגע של אמת. המורה אינו מלמד באמצעות מסירת אינפורמציה בלבד. האינפורמציה הניתנת היא מינימלית רק כדי לתת רקע לעבודה ולאפשר לתלמיד להיכנס לתהליך. המורה בעצם מזמין את התלמיד לצעוד כברת דרך ביחד, להיכנס לתהליך דיאלוגי-תחושתי, שבו הוא יוכל לפתח יכולת של השתתפות מלאה בדיאלוג, שתבוא מתוך שחרור כוחותיו הפנימיים.

כדי להיות מסוגל לאפשר את התהליך על המורה, קודם כל "לעבוד על עצמו". בעבודה עצמית זו, תוך שימוש בעקרונות הטכניקה, הוא "מתנקה" מעשייות בלתי רלוונטיות, מניפולטיביות, המפרידות כמסכות בינו לבין התלמיד. השלת מסכות "העשייה" מאפשרת מפגש נקי של מגע המכוון וקורא לתלמיד לפגוש במורה באיכות דומה. התמדתו של המורה בעבודתו על עצמו משקפת לתלמיד שוב ושוב את האיכות של מפגשו הוא עם מגע המורה. כך מתאפשר גם לתלמיד לעבור תהליך של ניקוי מעשייה בלתי רלוונטית למפגשו עם המורה. התלמיד לומד גם הוא "לעבוד על עצמו".

ברגע של אמת, מושלות מסכות ההרגל של שני המשתתפים בדיאלוג, המורה והתלמיד מתקרבים יותר ויותר לאיזה שויון ביניהם כבני אדם, פער הניסיון בין מורה לתלמיד נשכח, ומתאפשר רגע של אמת שבו נפגשים שניים מתוך מינימום של התנייה מורגלת. כאשר משני צדי המפגש עומדים שניים ללא מסכות ההרגל, שנדבקו בהם בעברם, הם מסוגלים ליצור תנועה פשוטה אחת משותפת מתוך שיתוף פעולה של אמת.

עם השנים הולך ומצטלל "הראי-מורה" וזה שכרו. הוראת טכניקת אלכסנדר היא מסלול של התפתחות עצמית שאינו פוסק. במהלך השנים הולכות ומתעדנות ומעמיקות התובנות שרוכש המורה על עצמו ועל הקיום בכלל. כשם שהוא הופך ראי לתלמידיו כך הוא מוצא בהם ראי עבורו, ויכולתו להתבונן ולהשתמש בעצמו משתפרת והולכת, ואתה מעמיקה מודעותו העצמית ותובנת החיים בכלל.