טכניקת אלכסנדר ושאלת האושר

לטכניקת אלכסנדר גישה עקיפה לבעיות אתן מגיעים התלמידים. גישות ישירות יותר כרפואה ורוב התרפיות, מנסות באופן ישיר לרפא מחלות או לשפר תיפקוד לקוי. טכניקת אלכסנדר מציעה שיטת הוראה של התמודדות עם בעיה עקרונית אחת בחיי אנוש וכיצד יש לה השפעה כללית עקיפה על כל פעולותינו ותיפקודינו. מכיוון שזיקה בלתי ניתנת להפרדה בין גוף לנפש מהותית לדרך ההתמודדות הזאת, השפעתה מורגשת גם פיזית וגם מנטלית.

טכניקת אלכסנדר מאפשרת התבוננות בשימוש שלנו בעצמנו, ביחס המרתק שבין 1. כוח ההרגל המתנה את התנהגותנו ומגביל את הבנתנו את הדרך שבה אנו מתפקדים, לבין 2. השימוש החופשי בעצמנו החבוי מאחורי הרגלינו ושיש בו פוטנציאל להרחיב ולחזק את יכולתנו בתחומים רבים. המסוגלות לאושר היא אחד התחומים הללו.

כדוגמה למצב של אושר אלכסנדר מביא את מקרה הילד הנתון כל כולו למשחק בצעצוע. דוגמה זו מגדירה בעצם מהו מצב האושר מבחינת טכניקת אלכסנדר. היכולת להפנות תשומת הלב, במלאות, ללא פניות והפרעות, לפעילות המתבצעת בהווה. כוחו של ההרגל מגביל את יכולתנו להתמסר באופן מלא וחי לפעילות שאנו רוצים לבצע, בין אם זו פעילות ספורטיבית או נגינה בכלי מוזיקלי או כל עבודה שהיא. ההרגל הוא כמסך המפריד בינינו לבין ה"משחק". איננו מצליחים "להיות שם", להשתתף, באופן מלא, כפי שהיינו רוצים. כמו כן אנו איננו מסוגלים להיות ערים להרגלינו העמוקים ביותר המשפיעים על אופן פעולתנו מכיוון שהם משפיעים גם על תפיסתנו את המתרחש בהווה ואת הבנתנו את סיבת המוגבלות שאנו נתקלים בה,  כל זאת מכיוון שאנו מקבלים את תבניות ההרגל כמהותיות לנו וכטבעיות, כלומר כנכונות, ואיננו מסוגלים להבחין ב"נכון באמת”, דהיינו, בשימוש החופשי והטבעי בעצמנו. יותר מכך, בבואנו לבצע פעולה כלשהי, אנו נתלים בתבניות ההרגל המוחשות לנו כספונטניות ומעדיפים לתת בהם אמון גם אם החלטנו לפעול בדרך אחרת. כך אנו נתלים במה שמכשיל אותנו שוב ושוב ואף גורם לנו לסבל.  טכניקת אלכסנדר מציעה כלים לפרוץ את המלכוד הזה, להפחית את תגובותינו המותנות לגירויים, ולפעול יותר ויותר מתוך מגע עם חירותנו הפוטנציאלית. העבודה היא בראש ובראשונה פנימית, דהיינו, על עצמנו.

ככל שאנו מכירים יותר את אופן השימוש שלנו בעצמנו אנו מסוגלים להשפיע יותר על האיכות שבה אנו מעורבים בכל פעולותינו ובכך גם להשפיע על אושרנו. יותר מכך, בהפכנו את עצמנו לנושא המעורר את ענייננו, בעזרת טכניקה המאפשרת לנו לגלות ולחוות את עצמנו כפלא שאין לו קץ, אנו יוצרים בתוכנו מרחב פנימי ל"משחק". אנו הופכים לצעצוע שבידי הילד ובו בזמן לילד האוחז בעצמו כצעצוע. הנושא והמושא מתאחדים. פעולות פשוטות כמו קימה וישיבה מעוררות עניין ופליאה שיש בהן להעסיק את מלוא תשומת לבנו גם חושנית וגם אינטלקטואלית. במרחב הפנימי הזה תלותנו באובייקט חיצוני כמקור לאושר הולכת ופוחתת. ככל שחרדתנו משאלות של הצלחה וכשלון פוחתת אנו מניחים לשימוש חדש וחופשי בעצמנו לחדור יותר ויותר אל פעולותינו, ולהפתעתנו אנו מגלים שאנו מסוגלים להשתתף בהן באופן מלא יותר.

שוב ושוב, לאורך ההיסטוריה, הועלתה ההצעה ללמוד את עצמנו תחילה. “דע את עצמך" נכתב על משקוף הכניסה למקדש בדלפי לשם הגיעו היוונים בבקשת עזרה ועיצה. במזרח פותחו מדיטציות שונות. המרחב הפנימי שבעצמיות הוכר כמקור למזור ולעוצמה. פטריק מקדונלד, אחד מראשוני המורים לטכניקת אלכסנדר, בקראו ספר על זן מצא בו דמיון רב לטכניקה. אפשר לראות את הטכניקה כצעד נוסף להכרת המרחב הפנימי שבעצמיות. היא פותחה בתגובה לשאלות שמעורר המצב האנושי בזמננו ומציעה לאדם בן זמננו כלים להכרת המרחב הפנימי. כלים אלה מאפשרים גם למורה לשקף לתלמיד באופן אינטימי את המתרחש בתוכו ואת איכות עבודתו על עצמו. העבודה נעשית במסגרת מקצועית ברורה ללא טעמי לוואי מיתולוגיים או דתיים-מיסטיים. היא מתחילה שוב ושוב מתוך פעולות היומיום הפשוטות ביותר, ומבלי לעסוק בשאלות ה"גדולות" היא נוגעת בהן בדרכה העקיפה.

רוב בני האדם מעדיפים להתייחס לשימוש שלהם בעצמם באופן אוטומטי ולא מודע. האופן שבו גדלנו וחונכנו מעודד אותנו להתנהגות כזו. אני מאבדים עניין בשאלה 'איך אנחנו פועלים' והתייחסותנו לכך קופאת על שמריה. איננו יכולים למצוא עניין וסיפוק בפעולות פשוטות ונאלצים לחפש זאת במקומות אחרים. המרחב הפנימי נעשה מונוטוני ולא מעניין עד כדי שעמום ואף סבל. מתוך שאיננו ערים למגבלות ולמשגים שבשימוש שלנו בעצמנו אנו גם עוצרים בעד התפתחותנו.