איש יקר שמואל נלקן. ברכות מלוא החופן בהגיעך לשמונים. בעיקר ברכות על ההשפעה המבורכת שהייתה לך על חיי. כל הברכות הן רק הד לאותה השפעה. מלבד הברכה שבעצם לימוד טכניקת אלכסנדר שאותה אפשר יכולתי ללמוד גם ממישהו אחר, בורכתי בכך שלמדתי טכניקה זו דווקא ממך. אינני יודע מי היה מצליח להחזיק אותי תלמיד שנים כה רבות (מעבר לתקופת הקורס). בתום שלוש שנות הקורס לא ידעתי כמה אני נדרש עוד ללמוד ולהתפתח. עמדת על כך בדרכך העדינה והמאוזנת, ומעולם לא הוצאת מילה מיותרת מפיך, לא לשבח ולא לגנאי. רק בתנאים מקסימליים כאלה, יצור פגיע כפי שהייתי, יכולתי להמשיך ולקבל את הדרכתך. וממני אני יכול גם להסיק על אחרים. אותה פינה ברחביה היתה מרכז של פעילות חרישית ואינטנסיבית בעלת משמעות מרכזית בחייהם של רבים. יכולת תמיד לסמוך על כך שתפגוש שם עבודה עניינית ללא בזבוז זמן ואנרגיה. נתינה ונכונות תמיד למפגש מפרה. השקידה הזאת היתה מופת חי לכך שיש משהו בטכניקה שלא רק שאינו נגמר, אלא ממשיך עוד ועוד להלהיב את העוסק בה. לאחרונה לא יצא לי לפגוש אותך אך אני משוכנע שאתה ממשיך באותה התלהבות לכוון ולהתכוון, וכך תמשיך.
מהו סוד הקסם של הטכניקה הזאת שמי שנתפס לו, נתפס לו עד צוואר? כמו הנוף ההוא של שיר השירים שהצללים נסים ממנו והוא מתגלה בכל יופיו, כך אותו רגע שבו נסוגים הכיווצים, והגוף, הקיום, מתנער מכבלים דוחסים, ומתגלה בכל יופיו והמיסתורין של עצם קיומו. המתח שבין כל זה למורגל ולשגור ששב וחוזר כמעטפת וסוגר על הנוף מחדש. גם זה כשלעצמו מרתק ללא גבול. כוח ההרגל שגם הוא, בתוך העבודה, מואר בקסם מיסתורי. הפליאה הראשונית על עצם קיומנו שמתחדשת שוב ושוב. כל זה לא רק בד' אמות היחיד, אלא בתוך קשר ער ודו-שיח עם הזולת.
לעמוד בכך לאורך זמן. לשוב בעקשנות לעבודה, גם כשהיא מתישה ומאכזבת. לחתור עוד ועוד לדבר האמיתי. הרבה למדתי על כך משמואל. תודה.
