אמרות אלכסנדר

א. לצד ארבעה ספרים וכמה הרצאות שאלכסנדר כתב, קיים קובץ של כ-120 אמרות שלוקטו בידי מזכירתו. המזכירה שמעה חלק מהשיעורים הפרטיים שנתן אלכסנדר ורשמה את המשפטים שהרשימו אותה. אלכסנדר שאף להתקבל על ידי עלית החוגים האינטלקטואליים של זמנו אתם היה בקשר הדוק, ולכן, כנראה, נקט בכתיבתו בלשון רציונלית באופן קיצוני מתוך שאיפה לדייק ככל האפשר בתיאור הטכניקה שפיתח. אפשר לומר שהוא שאף אל הבלתי אפשרי, שהרי איך אפשר לדייק בתיאור עבודה כה חווייתית באמצעות שפה כה יבשה ורציונלית. מבחינות רבות הצליח אלכסנדר לעשות את הבלתי אפשרי וספריו מהווים עד היום את ההדרכה המילולית הטובה ביותר אל הטכניקה. בכל זאת רבים הקוראים היום המתלוננים שסגנונו מגושם ומונע מהם את הקריאה. אלכסנדר מצטייר להם כאדם רציני עד אימה, בלתי שנון וחסר חוש הומור.

לא כך הוא מצטייר באמרותיו שבעל פה. שנינותו וחוש ההומור שלו באים כאן לידי ביטוי מרשים. החירות מהשאיפה לדיוק רציונלי הניחה לו להתבטא באופן מזהיר. אמרה אחת קצרה, פרדוכסלית ככל שתהיה, מאפשרת משמעויות עמוקות שדפים רבים בספריו אינם מכילים. אמרותיו דומות בכך לאמרות זן. הן מעוררות השראה ומצביעות לעבר החווייה שעובר תלמיד הטכניקה ובכך תומכות בו בדרכו. מי שכבר מנוסה בטכניקה מוצא בהם כלים המכילים תובנה עמוקה. ומי שעדיין לא התנסה או שנסיונו מועט ימצא בהם קסם המבטיח רבות.

האמרות צמחו מתוך העבודה המעשית והדיאלוג החי עם התלמידים וכך יש לקרוא בהם. חשוב מאד בקריאה לנסות ולשחזר את האירוע החי שמהם נבעו. ללא עבודה כזאת הן בלתי ניתנות להבנה. ללא עבודה כזאת אי אפשר יהיה להבחין מה נאמר לצורך השעה ומה מהנאמר בלתי תלוי באירוע החי. מי שמנוסים בהוראת הטכניקה או תלמידים ותיקים, תקל עליהם מלאכת השיחזור בדמיונם של האירועים שמהם צמחה אמרה מסוימת. בתכניתי להביא כמה דוגמאות לדרכי בהבנה ובהסבר של אמרות אלו. אתחיל, בהזדמנות זו, בשתי אמרות שדרכן אפשר להאיר אספקט רב משמעות בתהליך העבודה.

ב.
“I am going to give you as few details as possible because of the primary control”.
בתרגום לעברית: “אני עומד לתת לך מעט פרטים ככל האפשר בגלל הבקרה הראשונית".
משפט זה ישאר סתום לחלוטין אם לא ננסה להבין את ההקשר ממנו צמח. שוב ושוב המורה נתקל בצורך של התלמיד להוראות פעולה מפורטות ולהסברים שאין הוא יכול לספק לתלמיד כל עוד התלמיד אינו מבין את דרך העבודה על עצמו באמצעות המנגנון של הבקרה הראשונית. דרך העבודה המעשית הוא לומד להכיר יותר ויותר את המנגנון הזה, וכיצד הוא יכול להנחות את עצמו באמצעותו ולנטרל את השפעת הרגל העשייה הבלתי רצוי. כל עוד אין התלמיד מכיר את מנגנון הבקרה הראשונית, ולו רק באופן חלקי, אין הוא יכול להבין את הסברי המורה. יותר מכך, בגלל שכל קיומו מושפע מהרגל העשייה המושרש בו והמעוות את הערכתו התחושתית, הוא יפרש כל הסבר בעזרת הכלים הידועים לו, כלומר באופן מוטעה ובכך רק יקשה על תהליך הלמידה. לכן המורה יחזיר את התלמיד שוב ושוב לפרקטיקה של הכרת מנגנון הבקרה הראשונית שעדיין אינו מוכר לו, ולא ייענה לבקשת התלמיד להסברים ולהוראות עשייה (תרגילים). רק לאחר היכרות עם מנגנון הבקרה הראשונית יתאפשר לתלמיד לראות נכוחה את תהליך העבודה ולהפנים את הסברי המורה ללא טעות. פטריק מקדונלד, מורה דגול, יישם גישה זאת באופן קיצוני, כאשר ענה לרוב השאלות שנשאל "הנח לצואר להיות חופשי" או פשוט "up”. כמה וכמה מתלמידיו מתלוננים על כך עד היום, שנים רבות מאוחר יותר. אפשר כמובן להסביר יותר ולהדריך באופן מפורט יותר, אך אין לשנות את העובדה שכל עוד מנגנון הבקרה הראשונית אינו מוכר לתלמיד כל הסבר שייקבל לא יספיק לו, יתסכל אותו ואולי אף יכשיל אותו.

“Go on repeating the series of orders till they become one”.
בתרגום לעברית: “המשך לשנן את סדרת ההנחיות עד שתהיינה לאחת". סדרת ההנחיות שאמור התלמיד לתת לעצמו, או בלשון הטכניקה "הכיוונים" שהתלמיד אמור "לתת לעצמו", נתפסת לאחר הסבר או בקריאה, כמורכבת ותובענית. לא פלא שרבים התלמידים השואלים בפליאה "האם אני אמור לתת כיוונים כל הזמן". יישום הטכניקה בתוך פעולות היום יום נראה להם בלתי אפשרי, אם הם אמורים לשנן מערכת כה מורכבת של הנחיות תוך כדי פעולה. אבל הטכניקה הרי מצהירה שיישום כזה הוא מטרתה. אלכסנדר הגדיר את הטכניקה כ"חשיבה תוך כדי פעולה". בעקבות למידת הטכניקה אמור התלמיד לשפר את תפקודו ואת ביצועיו. המוזיקאי אמור לנגן באופן חופשי יותר וקליל יותר, הספורטאי להגיע לביצועים טובים יותר וכו'. איך כל זה ייתכן כאשר הוא אמור לשנן מערכת מורכבת של הנחיות?
אכן, הקורא בספריו של אלכסנדר על השהייה ונתינת כיוונים עלול לקבל את הרושם שמדובר שם בתהליך עבודה העלול לסרבל את הפעילות והתיפקוד. בפרק הראשון של ספרו The Use of the Self, כאשר אלכסנדר מתאר את תהליך פיתוח הטכניקה, הוא מתאר כיצד השהה את פעולת הדקלום חודשים רבים שבהם עסק רק בנתינת כיוונים. כיצד הגיע ממצב עניינים שכזה ל"חשיבה תוך כדי פעולה" ששיפרה את ביצועיו כשחקן והעניקה לו קלילות מרשימה, וביצועים מרהיבים בקולו ושליטה על הנשימה תוך כדי המשחק? כל אלה הם שהרשימו את קהלו ואת עמיתיו למשחק אשר ביקשו ממנו ללמדם את הטכניקה ובכך דחפו את אלכסנדר להמשיך ולחפש את הדרך ללמד אחרים את התגליות שגילה ויישם עד אז על עצמו בלבד.

אביא כאן את הכיוונים בגרסתם המצומצמת והנפוצה ביותר. “הנח לצוואר להיות חופשי כדי להניח לראש לפנים ולמעלה, כדי להניח לגב להתארך ולהתרחב, כדי להניח לזרועות להתארך מהגב והלאה, כדי להניח לרגלים להתארך מהגב והלאה". ככל שמתקדם מי שעובד על עצמו בהנחיות אלו שהוא נותן לעצמו הוא אמור להמשיך ולתת את ההנחיות הקודמות להנחיה שאליה הגיע. כפי שבפסח אנו שרים את החד גדיא וחוזרים ומשננים את כל הסדרה מהגדי עד לקב"ה. אכן תהליך מסורבל. איך נזווג תהליך כזה עם נגינה בכינור או אתלטיקה?
מקדונלד המתאר בספרו את התהליך הזה לפרטיו, מציין שהמילים החשובות ביותר בסדרת הכיוונים הם: “כדי להניח". מילים אלה יוצרות זיקת תלות בין ההנחיות, ובעצם הופכות כל הנחייה למגדירה של ההנחיות האחרות. צואר חופשי הוא צואר המניח לראש לפנים ולמעלה, ואם כך גם לגב להתארך ולהתרחב וכו'. גם אין הצואר באמת חופשי אם לא מתממשות ההנחיות האחרות. וכל ההנחיות מקדמות התרחשות אחת המתרחשת בגוף כולו, ובעצם מתאחדות להנחייה אחת לתת לגוף כולו להתרווח אל מלוא קומתו. הנחייה כזאת איננה שימושית כל כך, ובייחוד למתחילים. כדי לעבוד על עצמנו אנו זקוקים למערכת מפורטת יותר שתפנה את תשומת לבנו לאיברים השונים באופן ליניארי. רק ככל שאנו מיומנים יותר בנתינת הכיוונים נתקרב יותר להנחייה האחת. לכך כיוון אלכסנדר כשכתב "הכל ביחד ואחד אחרי השני", כלומר, גם כשתשומת לבנו עוברת איבר אחר איבר, וכשהיא מופנית לאיבר אחד, עלינו לזכור שהמערכת היא אחת, שכל איבריה פעילים סימולטנית ומצויים כל הזמן בזיקה זה לזה.

תהליך הפיכת ההנחיות השונות (ויש הנותנים סדרה ארוכה יותר של ההנחיות) להנחייה אחת דומה לתהליך של תרגום או שימוש במילים נרדפות ובשיטות של קיצור. למשל, במקום לומר חיל רגלים אנו אומרים חי"ר, כך הפכנו שתי מלים למלה אחת, תרגמנו אותן לשפה מקוצרת יותר. כך גם עם ההנחיות. כשמקדונלד אומר "צואר חופשי" הוא רואה, מכח היכרותו את הבקרה הראשונית, את הצואר בזיקה לכל האיברים. הוא יודע שאין הצואר חופשי ללא תלות בשאר האיברים ובעצם מנחה בכך את הגוף כולו.

תהליך הכרת הבקרה הראשונית ותהליך תרגום ההנחיות לשפה מקוצרת יותר ויותר מצויים אם כך בזיקה הדוקה ומקבילים זה לזה. היכן שהוא, ברגעי הפלא שבתהליך, מתרגמות ההנחיות לשפה ראשונית שתוקה, חסרת מלים. הבקרה הראשונית גלויה באופן בלתי אמצעי והיא המדברת את עצמה ומנחה. כפי שבמצב הקדם-ורבלי אצל תינוקות העצם מדבר את עצמו לפני שנקרא בשם, בדומה לשפה הדוממת הראשונית הקדומה שבתשתית השפות המדוברות. הגוף מתגלה באופן ראשוני ו"מדבר" את הכיוונים עבורנו.

ג. שתיים מאמרות אלכסנדר נראות כאורה סותרות זו את זו. האחת: To when we are wrong is all that we shall ever know in this world – כל שנדע עלי אדמות הוא רק מתי אנו טועים. השנייה: There is so much to be seen when one reaches the point of being able to see, an the experience makes the meat it feeds on – יש כל כך הרבה מה לראות כאשר אנו מגיעים לנקודה שבה אפשרי לראות, וההתנסות הזאת מזינה את המשכה. מצד אחד משתמע מהמשפט האחרון שאיננו צוברים כל ידע חיובי, ומצד שני המשפט השני מצביע על כך שיש משהו שמצתבר, איזה סוג של מיומנות להיפתח לחווייה מסויימת.

עלינו לנסות אם כן לברר למה אלכסנדר מכוון בפועל "לדעת" את הנכון או את הטעות, ולמה הוא מכוון ב"לראות" ו"להתנסות". קודם לכך ננסה להבין באיזה הקשר נאמרו הדברים. שאלה נפוצה ששואלים התלמידים היא: מה עלי לעשות על מנת להשתמש בעצמי כפי שאתה מנסה ללמד אותי? על כך המורה אינו יכול אלא לענות בדומה לאלכסנדר ולאכזב את התלמיד ולענות לו בניגוד להרגלי הלמידה שלו. כולנו התרגלנו ללמוד איך לעשות מה. לכל מכשיר שאנו קונים מצורפת חוברת הסבר על פיה אנו לומדים איך להשתמש בו. אך למכשיר איתו נולדנו, גופנו, אין חוברת כזו, גם לא אצל המורה לכניקת אלכסנדר הבאה ללמד את השימוש בעצמנו. אם כך, יקשה התלמיד, מה אני לומד אצלך, איזה ידע צברת שאתה בעא ללמד אותי את השימוש בעצמי? על כך המורה עונה: אתה לומד להפסיק את הלא-נכון על מנת שהנכון ייעשה מעצמו. ככל שתהיה מיומן להפסיק ת הלא-נכון "תגיע לנקודה שבה אתה יכול לראות כל כך הרבה", תגיע להתנסות, תטעם את הפרי במקום לשמוע תיאורים על טעמו, וההתנסות תאיר גם את טעויותיך ותצבור יותר מיומנות לעצור את המפריע לאותה התנסות. ו"כל השאר ייעשה מעצמו".

שני מימדים קיומיים מרומזים כאן ה"עשייה" וה"אי-עשייה". עשייה היא כל מה שאנו משפיעים עליו ישירות, במודע או שלא במודע, בכוונה ובבחירה או מתוך הרגל. אי-עשייה הוא כל מה שאין לנו השפעה ישירה עליו. כמו צמיחת הצמח שאין לנו השפעה ישירה עליה אלא עקיפה – אנו זורעים ומשקים ומזבלים והשאר נעשה מעצמו, כך גם גופנו, הלב פועם, הריאות נושמות, מחזור הדם זורם וצורת הגוף בונה את עצמה ללא הרף. עם נרוץ יאיץ הלב את קצבו. עם נכווץ את גופנו תתעוות צורתו. במימד העשייה אנו יכולים להפסיק עשייה, להרפות מהכיווץ המעוות, כתוצאה מכך במימד האי-עשייה הגוף ישתחחר לבנות את עצמו, ייעשה מעצמו. העשייה המורגלת היא כמסך המונע בעדנו "לראות" את מה שקורה לנו באי-עשייה, וזה, כדברי אלכסנדר, כל כך הרבה. הדרך אל האי-עשייה תלך ותתקצר ככל שנרכוש מיומנות בהפסקת הרגל העשייה. שוב ושוב נוכל לחוות את הקיום לעצמו, נקי ככל שאפשר מהכיווץ שצברנו,והדעות הקדומות הקשורות בכך, המראה שייגלה לעינינו הוא אכן מרהיב.

כאן אני רוצה להוסיף אמרה אחרת של אלכסנדר: All that I am trying to give you is a new experience. כל שאני רוצה לתת לך הוא התנסות חדשה. לכאורה משפט פשוט מאוד אך גורר אחריו תהיות מרובות. מה פירוש חדשה? ואם היא אכן מעבר למוכר לי, האם אחרי שאלמד אותה תחדל להיות חדשה? מדוע אתה חוזר שוב ושוב לומר לי זאת, גם לאחר שהבעת סיפוק מהתקדמותי? מהו שאתם מלמדים שוב ושוב וחוזרים ומתרגלים זה עם זה ללא סוף?

אכן "חדשה" היא תואר להתנסות הזאת תמיד. חוויית האי-עשייה היא תמיד טריה ורעננה ומפתיעה. תמיד בהפסיקנו את העשייה אנו זוכים בהתנסות במפתיע. התנסות זו היא גדולה מהבנתנו ואיננו יכולים ללמוד ל"עשות" אותה אלא רק לפנות את העומד בדרכה ומסתיר אותה.