על אי-עשייה

בדרך כלל כשאנו מתייחסים לפונקציה של שריר או איבר אנו מתייחסים לפונקצית העשייה שלו, דהיינו לכיווץ השריר. כיווץ של שריר הזרוע יביא להרמת היד, והרפייתו להורדת היד. מהי הפונקציה של השריר כשאינו מתכווץ ואינו גורם לשום תנועה, על כך איננו נותנים את דעתנו. אך גם כשאיננו מפעילים את השריר הוא ממלא פונקציה חשובה, הוא משתתף באופן פעיל, מעצם היותו מלא חיים, בקיום וביצירת מבנה הגוף. שריר הזרוע החי שותף לבניית מבנה הזרוע. פעילות זאת, בדרך כלל, אינה זוכה לתשומת לבנו.  אם, לצורך העניין, נדמה את הפעילות התנועתית של השריר, דהיינו את כיווצו והרפיתו הרצוניים, לצד המואר של הירח, הפעילות של השריר באי-עשייה, שאינה רצונית, תהיה כצד האפל של הירח.

ה"צד האפל" הוא הרקע שעליו עשייתנו כמו מצויירת, וכך ככל שנפתח מודעות ערה ל"צד האפל" תתבהר גם מודעותינו לצד המואר, ונוכל להפחית את הפעולות המורגלות, את הכיווצים האוטומטיים של השריר, ולשפר את תפקודינו. בתוך תנועת האיבר, למשל היד, נבחין בעשייה הנדרשת לצורך הפעולה וכן באי-עשייה שהיא מעצם קיומה של היד בתוך צורתה. חווית הגוף לעצמו, עצם זרימת החיים, תהפוך לבסיס המוצא של פעולותינו. כך, בהיותנו מודעים ל"שני הצדדים" נוכל לטפח את חופש הפעולה והגמישות אליהם אנו שואפים. לעומת זאת, כאשר דעתנו נתונה רק לעשייה, כפי שקורה בדרך כלל, נהיה נתונית יותר תחת השפעת עשייתנו המורגלת המשבשת את תיפקודינו, את הרלוונטיות של תגובותינו לגרויים שבהווה.  העשייה המורגלת המתערבת בעשייתנו המודעת ומשבשת אותה, הינה כמסך המסתיר מאתנו את חווית האי-עשייה, שהיא חוויית עצם הקיום, חוויית הזרימה של החיים.

את העשייה המורגלת אפשר לראות כהשפעתו של העבר עלינו שהרי איננו מחליטים על פעולתה בהווה מתוך היענות רלוונטית לגירויו. אי אז בעבר נוצרה הזיקה המורגלת בין גירויי המציאות לתגובה עליהן והיא חוזרת ומופיעה באופן אוטומטי. האי-עשייה, לעומת זאת, היא הווה מתמשך. עצירת תגובתנו האוטומטית היא אם כך פתח להווה. ככל שאנו מיומנים ביצירת פתח שכזה, נוכל גם להחליט באופן חופשי יותר ואחראי יותר על תגובותינו לגירויי המציאות בהווה.

בנקודה זאת ברצוני לאזכר את הגותו של מרטין בובר על האי=עשייה. את הקיום האנושי, מרטין בובר רואה כמתח בין שני קטבים, ה"אני=לז" וה"אני=אתה". בדרך כלל, לדידו, אנו נתונים במצב התודעה הראשון שבו אנו חווים את העולם ומגיבים עליו מתוך הידע המצטבר שלנו ומתוך הפרשנות המצטברת שלנו עליו. חוויה ופעולה אותנטיות, המתאפשרות מתוך מפגש בלתי אמצעי עם המציאות, דהיינו "אני=אתה", מתרחשות, לדידו, באופן מקרי, ואין בידינו ליצור אותם במודע. האפשרות היחידה ליצור במודע  תנאים שבהם יתאפשר יותר מצב ה"אני אתה" היא בעבודה מודעת על ה"אי-עשייה". להלן ציטוט: 

"העשייה שכינוה בשם 'אפס מעשה', בשעה שאינו מתרחש באדם שום דבר ייחודי, שום דבר חלקיי, הוה אומר: בשעה ששום דבר שממנו אינו מערב בענייני העולם, בשעה שפועל האדם השלם, החתום בשלמות והשרוי בשלמותו, בשעה שנעשה האדם שלמות פועלת. מי שקנה התמדה במצב כזה ראוי הוא שיצא לקראת הפגישה הנעלה ביותר." (מרטין בובר, בסוד שיח, מוסד ביאליק 1973, עמ'58)

עבודתו של המורה לטכניקת אלכסנדר תוך כדי הוראה היא בעיקרה עבודה על עצמו, על מודעתו הערה לאי-עשייה שבו, ומתוך כך הוא מסוגל להדריך את התלמיד אל צד האי-עשייה שבו. אותה עבודה עושים תלמידי הקורס למורים זה על זה, או המורים בפגישות העבודה שלהם. כך באה עבודת היחיד על עצמו שוב ושוב בזיקה של מפגש ודיאלוג עם אחרים. ההסתגרות בעבודה יחידית ללא המשוב של האחר טומנת בתוכה סכנת תעייה במבוך של סובייקטיביות יתרה. הדיאלוג מעגן את העבודה בתוך העולם, ומאפשר לחיוניות העבודה האישית לפרוץ מהיחיד אל הדינמיקה של המפגש.

להרחבת הדיון על אי-עשייה אצא מתוך ההגדרות הבאות: עשייה היא השפעתי הישירה, במודע או מתוך הרגל וחוסר מודעות, על הדברים בעולם כולל גופי שלי. אי-עשייה היא כל מה שמתקיים ללא השפעתי הישירה אך אפשר שיהיה נתון להשפעה עקיפה.

צמיחת העץ היא אם כך בגדר אי-עשייה. אינני יכול להשפיע עליה ישירות. באופן עקיף אני יכול להשפיע עליו לטובה או לרעה על ידי שאאפשר לו מים או אמנע ממים להגיע אליו, אדשן את האדמה מסביבו וכו'.  ככל שאפעל ישירות יותר אוכל לעצב יותר את מראהו או אף לכרות אותו, אך עצם צמיחתו תשאר תמיד במימד האי-עשייה. האי-עשייה היא ה"כך מעצמו", ה"ככות", ה"suchness”, ה"as-it-is-ness”, עליה מדברים מורי הזן.

בעבודתי על עצמי אני בה במגע עם האי-עשייה שבי, הככות, לומד לשלוט בהשפעתי העקיפה עליה, דהיינו בעשייתי המורגלת המגבילה אותה בדרך כלל או אף מחבלת, ואוכל לאפשר לה יותר חופש וגמישות. ככל שאני מודע לאי- עשייה שבי אני מודע ל"ככות" שמסביבי, ונפתח, כדברי בובר "לפגישה הנעלה ביותר".